איטום מאצרות כימיקלים בפוליאוריאה: הגנה מתקדמת על הסביבה והתשתיות התעשייתיות

לכל הפרויקטים שלנו בתחום של: איטום מאצרות לכימיקלים

בעולם התעשייתי המודרני, השימוש והאחסון של מגוון רחב של כימיקלים, דלקים, שמנים וחומרים מסוכנים אחרים הוא חלק בלתי נפרד מפעילותם של מפעלים, מתקני ייצור, חוות מיכלים ותשתיות קריטיות. לצד היתרונות הטכנולוגיים והכלכליים, טמון בכך גם סיכון אינהרנטי לסביבה ולבריאות הציבור במקרה של דליפה או שפך בלתי מבוקר. מאצרות כימיקלים, המהוות מערכות הכלה משניות (Secondary Containment), נועדו בדיוק למטרה זו: לאגור ולכלוא נוזלים מסוכנים במקרה של כשל במערכת ההכלה הראשית (כגון מיכל אחסון או צנרת), ובכך למנוע את חלחולם לקרקע, למי התהום ולמערכות אקולוגיות רגישות. חשיבותן הקריטית של מאצרות אלו, הן מבחינה סביבתית והן מבחינה רגולטורית ובטיחותית, מחייבת שימוש במערכות איטום וציפוי מתקדמות, עמידות ובלתי מתפשרות. טכנולוגיית הפוליאוריאה, עם תכונותיה הייחודיות, התגלתה כפתרון מהפכני ויעיל ביותר לאתגר מורכב זה, וחברת "פולימרס אינוביישן", כמובילה בתחומה, מציעה יישומים מקצועיים של פוליאוריאה המבטיחים הגנה מקסימלית וארוכת טווח.

מאצרות כימיקלים: תפקידן הקריטי והאתגרים הייחודיים

מאצרות כימיקלים הן מבנים הנדסיים, לרוב עשויים בטון או פלדה, המקיפים מיכלי אחסון, משאבות, צנרת ואזורי פריקה וטעינה של חומרים מסוכנים. תפקידן המרכזי הוא לשמש כ"אמבטיה" אטומה המסוגלת להכיל את מלוא נפח הנוזל מהמיכל הגדול ביותר במתחם, ובדרך כלל תוספת של 10% כנפח ביטחון (למשל, 110% מנפח המיכל הגדול ביותר, או נפח כולל של מספר מיכלים קטנים יותר, בהתאם לתקנות המקומיות והבינלאומיות). מעבר לדרישות הרגולטוריות המחמירות (כגון חוקי הגנת הסביבה ורישוי עסקים), מאצרה תקינה ואטומה היא קו ההגנה האחרון מפני אסון אקולוגי, זיהום קרקעות ומי תהום שיכולים להוביל לנזקים בלתי הפיכים ועלויות שיקום אסטרונומיות.

האתגרים העומדים בפני מערכת האיטום והציפוי של מאצרות כימיקלים הם רבים ומורכבים:

• חשיפה כימית קיצונית ומגוונת: המאצרה עלולה לבוא במגע עם מגוון רחב של כימיקלים אגרסיביים, ביניהם חומצות חזקות (כגון חומצה גופרתית, חומצה מלחית), בסיסים קאוסטיים (כמו סודה קאוסטית), ממיסים אורגניים, דלקים, שמנים, חומרי הדברה, תמיסות מרוכזות ועוד. מערכת האיטום חייבת להפגין עמידות כימית רחבת טווח.
• ריכוז וטמפרטורה של הכימיקלים: עמידות החומר נבחנת לא רק לסוג הכימיקל, אלא גם לריכוזו ולטמפרטורה שלו. ריכוזים גבוהים וטמפרטורות מוגברות מאיצים באופן משמעותי את תהליכי הקורוזיה וההתפרקות של חומרי איטום רבים.
• מחזורי טמפרטורה והלם תרמי: מאצרות, במיוחד חיצוניות, חשופות לשינויי טמפרטורה יומיים ועונתיים קיצוניים, וכן להלם תרמי פוטנציאלי במקרה של שפיכת חומר חם או קר. תנודות אלו גורמות להתפשטות והתכווצות של מבנה המאצרה ושכבת האיטום.
• עמידות בשחיקה ובפגיעות מכאניות: במהלך תפעול ותחזוקה, המאצרה עלולה להיחשף לשחיקה, פגיעות מנפילת כלים, תנועת ציוד או הצטברות פסולת.
• לחצים מבניים ותזוזות: תזוזות קרקע, שקיעות דיפרנציאליות, התכווצות בטון וסדיקה טבעית של התשתית הם גורמים שיש לקחת בחשבון. מערכת האיטום חייבת להיות מסוגלת לגשר על פני סדקים ולעמוד בתנועות אלו.
• חשיפה לקרינת UV (במאצרות חיצוניות): קרינת השמש עלולה לגרום להתפרקות, התקשות ושינוי צבע של חומרי איטום שאינם עמידים ב-UV.
• צורך באמינות גבוהה ובתחזוקה מינימלית: בשל חשיבותן, מאצרות דורשות מערכות איטום עם אמינות מוכחת לאורך שנים רבות ועם מינימום צורך בתחזוקה ותיקונים.

חומרי איטום וציפוי מסורתיים למאצרות: מגבלות וחסרונות

בעבר, וגם כיום במקרים מסוימים, נעשה שימוש במגוון חומרים מסורתיים לאיטום מאצרות. אולם, רבים מהם מציגים מגבלות משמעותיות בהתמודדות עם הסביבה הכימית והפיזיקלית התובענית:

• חומרים נספגים בבטון (Concrete Sealers) וחומרי הקשיה: חומרים אלו חודרים לפני השטח של הבטון ומקטינים את נקבוביותו, אך הם מציעים הגנה כימית מינימלית בלבד ואינם מסוגלים לגשר על פני סדקים.
• ציפויים ביטומניים ואספלטיים: חומרים אלו, המבוססים על זפת או אספלט, מציעים עמידות כימית נמוכה מאוד, במיוחד לממיסים, דלקים ושמנים. הם נוטים להתקשות, להיסדק ולהתפרק לאורך זמן, במיוחד בחשיפה לשמש ולשינויי טמפרטורה.
• ציפויי אפוקסי Epoxy Coatings: ציפויים אפוקסיים ידועים בעמידותם הכימית הטובה למגוון חומרים (תלוי בפורמולציה הספציפית) ובהידבקותם המצוינת לבטון ולפלדה. עם זאת, חסרונם המרכזי הוא נוקשותם הגבוהה. הם אינם אלסטיים ואינם מסוגלים לגשר על פני סדקים דינמיים בתשתית, מה שעלול להוביל לכשל באיטום. בנוסף, הם דורשים זמן התקשות ארוך יחסית, רגישים לתנאי לחות וטמפרטורה בזמן היישום, ונוטים לאבד מצבעם ולהתפורר בחשיפה ל-UV (אלא אם מדובר באפוקסי אליפטי או עם שכבת הגנה).
• ציפויים פוליאוריתניים Polyurethane Coatings : ציפויים אלו מציעים גמישות טובה יותר מאפוקסי, אך עמידותם הכימית עלולה להיות מוגבלת יותר בסביבות אגרסיביות מסוימות. זמן ההתקשות שלהם ארוך יותר מפוליאוריאה, וחלקם מכילים ממיסים (VOCs).
• לבני חומצה/אריחים קרמיים עם מלט עמיד כימית: שיטה זו מציעה עמידות כימית מצוינת, אך היא יקרה מאוד, דורשת עבודה אינטנסיבית ומדויקת, והחיבורים (מישקים) בין האריחים מהווים נקודות תורפה פוטנציאליות לחדירת כימיקלים.
• יריעות פלסטיק חופשיות Loose Liners – HDPE, PP: יריעות אלו מונחות בתוך המאצרה ומולחמות בקצוות. הן מציעות עמידות כימית טובה, אך רגישות לפגיעות מכאניות (פנצ'רים), קשה להתאימן לגיאומטריות מורכבות, וההלחמות דורשות מיומנות גבוהה מאוד. קיים גם סיכון ל"ציפה" של היריעה אם חודרים מים בינה לבין דופן המאצרה.

המגבלות של פתרונות מסורתיים אלו הדגישו את הצורך בפיתוח טכנולוגיות ציפוי מתקדמות יותר, המסוגלות לספק הגנה מקיפה, אמינה וארוכת טווח למאצרות כימיקלים.